המעבר למרוקו

החלטנו לעבור למרוקו, כדי שיהיה לנו שם קצת מנוחה וקורת גג. לאחר כמה ימים של הפלגה, הגענו למרוקו, לפז. חשבנו שהחיים במרוקו יהיו יותר קלים ובטוחים, אך לצערנו גם לשם הגיעו האל- מועדין. כשירדתי מהספינה, חיכיתי ליראות יהודים, אך לא ראיתי. אחרי כמה שעות שנחתי מהנסיעה, יצאתי לשוק לקנות מצרכים, ושם גם לא נראו יהודים. עברתי מדוכן לדוכן, וחיפשתי איכן אני יכול למוצאם. אחרי שעה של חיפושים, פגשתי באדם שמראה פניו היה כשל יהודי. סקרתי את בגדיו, לחפש סימן כלשהוא. ומצאתי! מבעד לחולצה הציצה ציצת. שמחתי מאוד, ומיד פניתי אליו לברכת שלום. היהודי בתחילה ניבהל ולא ענה, ורק אחרי שהבין שאני יהודי ואני לא מתחזה או מרגל, סיפר לי את כל מה שקורה במרוקו. הוא גם הצביע לי על אנשים נוספים שגם הם יהודים. רק אז הבנתי שחיי היהודים במרוקו אינם קלים כלל. רצתי לביתי להודיע את מה ששמעתי. משפחתי לא האמינו למשמע אוזניהם, אך קיוו שהכל יהיה טוב. גם אני קיוויתי לזה. יום למחרת הלכתי שוב לאותו דוכן, ושאלתי את היהודי היכן בית הכנסת פה בעיר. וכך פגשתי עוד יהודים ועוד עד שכל קהילת פז הכירה אותי. בפז גם אני וגם אחי נשאנו נשים והקמנו משפחות. היהודים בעיר היו כל כך מפוחדים, הם לא ידעו מה לעשות. האם להמשיך לשמור את התורה בסתר או לגלות למוסלמים את האמת. כששמעתי את דבריהם הייתי מזועזע והבנתי שעכשיו אני חייב לפעול. התיישבתי בביתי (אם אפשר לקרוא לזה בית) וחיברתי איגרת שתקל על היהודים. באיגרת עודדתי אותם, ואמרתי להם: "למי שמאוד קשה עדיף שיעזוב, וישמור תורה ומצוות בלי כל פחד". האיגרת עזרה, ורוב יהודי מרוקו התחילו לעזוב. המוסלמים לא הבינו את פשר העזיבה ההמונית, והחליטה לחפש ולברר את העניין. לאחר זמן ארוך, שלי היה שקט ורוגע נפשי, המוסלמים מצאו את האיגרת שלי, וחיפשו אחרי בכל מרוקו כדי לתפוש אותי. חיי שוב נהפכו לנדודים, והחלטתי שוב לברוח עם אשתי וילדתי וכל משפחתי אל הבלתי נודע.....