את כל כוחותיי השקעתי כדי לרפאם, אך ללא הואיל. לא ידעתי מה אני עוד יכול לעשות! התייאשתי...ושוב בא העצב ומילא את ליבי, אשתי והילדה נפטרו. ליבי נשבר בקרבי...ישבתי ימים ולילות ובכיתי על מותם. אחי בא להרגיע אותי, אבל דחיתי אותו. הוא לא ידע מה לעשות. הוא ניסה את כל הדרכים שבעולם, אך שום דבר לא עזר. באחד הימים כשישבתי בחדרי ונהרות של מים זלגו מעיני, שמעתי דפיקות על דלת הבית. אני כבר שבוע לא פותח אותה, לא נתתי לאף אחד להיכנס, אפילו לאחי. לא יודע למה, קמתי ופתחתי את הדלת. בכניסה עמדה אותה אישה שראיתי אותה בזמן שהיא זרקה את הפסולת. נדהמתי, לא הבנתי מה היא עושה פה. 
- אני נורא מצטערת על מות האישה והבת. אנחנו הבנו שזה בגלל האוויר המזוהם מהלכלוך ברחובות, לכן רחובות העיר כבר נקיות מכל הפסולת...כל נשות העיר פוסטט מצטערות בצערכם...דברי האישה החדירו בי כוחות חדשים. רצון לעשות עוד. באותו היום יצאתי מהבית (אחרי שבוע) והתחלתי להכניס חולים. התורות התמלאו, ותוך חצי שעה לא היה מקום לזוז ברחוב שליד ביתי.
התחלתי לעשות שיעורים לנשים בנושא "הבית היהודי". בהתחלה לא ראיתי בזה הצלחה גדולה, אך בסוף באו עוד ועוד נשים, עד שהייתי צריך לחלק ל-3 כתות. הצער על מות אשתי והילדה לא נישכח מליבי, אבל ניסיתי להסתיר זאת. לאחר הרבה זמן של לימודים בניתי מקווה טהרה לנשות העיר. לנשים היה כזה צימאון ורצון לדעת, עד שהם בעצמם בקשו לקבוע עוד שיעורים. למרות רצון הנשים והקהילה כולה, הכרעים לא אהבו זאת. הם התחילו לשכנע את הנשים לא לבוא לשיעורי, אך הנשים לא הקשיבו להם. ההתווכחויות עם הכרעים המשיכו והתחזקו (הכרעים הם מקורביו של הסולטאן סלח-הדין). וההתווכחויות שלנו התחילו לבוא לאוזני הסולטאן, שהיה בצד הכרעים.
Комментариев нет:
Отправить комментарий