"...כאילו מבשרי נתלש ממני, כאילו לבי נחצה לשנייה..."

הדרך למצרים הייתה קשה ומתישה. אחי לא נסע איתנו כי היה לו כל מיני עסקים עוד לעשות, הוא אמר שהוא יבוא אחר כך. אבל "האחר כך" הזה לא בא.......אניית אחי טבעה ולבי לא יכל יותר לשאת את הכאב. אשתי הרגיע אותי, אך זה לא עזר. הגענו למצרים 
ואת עיר מגורי קבעתי לפוסטט. אך אני עוד בוכה על מות אחי. הרגשתי כאילו מבשרי ניתלש ממני, וכאילו לבי נחצה לשנים. מצאתי לעצמי בית נאה במרכז העיר, והתחלתי לבנות את צורת חיי מחדש. קצת נרגעתי ממות אחי, וניסיתי לא להראות את המתחולל בלבי,וכך חיי המשיכו להם הלאה. הקהילה בפוסטט היתה גדולה, ורבניה היו קראים. הרבנים לא שמחו לראותי כלל בממלכתם, ואף רצו את יציאתי. חיי כל כך מגוונים, ועברתי כל כך הרבה קשיים, שכבר לא פחדתי מכלום ושום מכשול לא הפריע לי בדרכי. המשכתי לכתוב את פרושי, ובמקביל פתחתי מחלקה בביתי, ובה היו המוני אנשים שבאו להתרפא. כל היום כמעט רק עסקתי בריפוי החולים, שכמעט לא היה לי זמן לעצמי. לא באו אלי רק יהודים, היו גם ערבים ומוסלמים. יום אחד הלכתי ברחוב, וראיתי דבר ששינה קצת משהו בחיי....הלכתי לביתי מבית הכנסת, ופתאום אני רואה שדלת אחד הבתים נפתחת, וממנו יוצאת אישה ובידה סל. האישה רוקנה את תכולת הסל ובטבעיות נכנסה לביתה. אני, שהייתי בהלם ממעשיה, לא יכולתי להתאפק ופניתי לביתה. נקשתי על הדלת פעם, פעמיים עד שהיא פתחה.

      -  שלום לך גברתי,

         -  שלום עליכם, אתה רבנו משה, אם אני לא טועה?

        -  כן

         -  כבוד הוא לי, במה אני יוכל לעזור?

            -  רציתי לשאול מה היה תכולת הסל ששפכת החוצה? אני רואה פה שכל הרחובות מלאים בזה......

       -    הא, זה פח.

          -  מה? אתם שופכים את הפסולת שלכם החוצה?

            - כן

          -  הפסולת אינה היגיינית, ופוגעת בבריאות הקהל!

            -  אני הולכת לפי דרכם של הקראים, והם אומרים שמחלה באה משמים.

           -  אבל הקב"ה ציווה עלינו להישמר על נפשותינו ובריאותינו!

            -  הרבנים הקראים אומרים שאסור ללכת לרופא

           -   הם טועים. האם תוכלי לאכול משהו שנפל על הרצפה?

           -  לא!

           - ומדוע?

           -  כי אני לא יכולה להכניס אוכל מלוכלך לפה..

           -   את רואה, אז באיזה שהוא מובן את רופא של עצמך!

כל נשות העיר עשו כך, ואף אחת לא חשבה שזה מעשה מוזר ולא נורמלי. כל רחובות פוסטט היו מלאים בפסולת, והאוויר היה מזוהם. לאחר חודש בפוסטט אשתי והילדה חלו בקדחת שבאה מזיהום האוויר. ובאותו שבוע לא קיבלתי חולים ועסקתי רק בהן.....