אחרי הבריחה לא התייאשתי, והמשכתי לכתוב פרושים לתורה, והפצתי אותם בכל רחבי תבל. התחנה ההבאה שלי הייתה – ארץ ישראל, ארץ אבותיי. אחרי 3 ימי הפלגה הגענו. ירדתי מן האונייה לעבר קבוצת היהודים שחיכתה שם. היהודים של ארץ ישראל גם היו מפוחדים, אך בכל זאות דאגו לנו לכל וצרכינו. סוף- סוף היה לי קצת פנאי והמשכתי לכתוב את פרושי. הייתי כולי רכון בתוך הספרים ולא שמתי לב לסובב אותי. פתאום הרגשתי יד כבדה מונחת על כתפי. זה היה אחי:
- משה עלינו לברוח כמה שיותר מהר מפה!
- למה? מה, לא טוב לך פה?
- זה לא קשור אלי ,משה. זה יותר קשור אליך....
- מה יותר קשור אלי? אני לא מבין, דבר יותר ברור.
- טוב, הצלבנים רודפים אחריך. הם רוצים לתפוש אותך, ובעד זה לבקש כופר נפש גדול מאוד!
- אני מבין, אני מייד בא. תאסוף את כולם כדי שנוכל כבר עכשיו לצאת.
- משה, כולם כבר מוכנים ומחכים רק לך!
וככה שוב היינו מוכרחים לברוח. ברחנו לעבר ההרים ושם הקמנו את אוהלינו. המצב היה קשה מאוד, ובקושי נותרה לנו מחייה. אבי הרגיש לא טוב. ואני כרופא ניסיתי לרפאו. אך מאמצי לא הואילו, והמחלה התחזקה. לאחר חודש של מאמצים,נשמתו פרחה......ברגעים אלו היו לי נקיפות מצפון. חשבתי שהכול בגללי. איזה מין רופא אני? את הקרובים לי אני לא יכול לרפאות?מאותו יום לא יצאתי מהאהל, פשוט לא הייתי מסוגל. אחי שהבין את מצוקתי ניגש אלי ועודד אותי, למרות שגם הוא היה שבור ועצוב. בתחילה דחיתי אותו, אבל בסוף הבנתי שבצורה כזאת אי אפשר לחיות. בינתיים הצלבנים התקרבו לעבר מקום מחבואינו והיינו צריכים לברוח למקום אחר.שקלנו לאן נוכל עוד ללכת,אך לא ידענו. לבסוף החלטנו לנסוע למצרים. הכל התחיל בהתייעצות עם אחי דוד:
- משה, למה דווקא למצרים? מה לא שמעת שהכרעים שולטים שם? יהיה לנו מאוד קשה....
- דווקא בגלל זה אני רוצה. צריך להראות לכל יהודי מצרים את הדרך הנכונה,לא?
- צודק... אז מתי יוצאים?
- עכשיו!
וכך המשכנו את מסעינו לכוון מצרים.
Комментариев нет:
Отправить комментарий